וסמך לכאן כי יהיה ריב בין אנשים וגו'. ארבעים יכנו לא יוסיף וגו'. לרמוז כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וכל היום התאוה תאוה ומחטיא האדם ברוב הדברים לפי הרכבתו. וצריך תיקון לזה בענין שזה הבליעל לא יעות אדם בריבו. ויעלה ויקטרג וירד וישטין. לזה נתנה התורה תיקון לזה ואמר. והיה אם בן הכות הרשע. שכבר נתחייב בדין לפי מעשיו. והפילו השופט והכהו לפניו במלקות ארבעים. בענין שבזה לא יקטרג עליו יותר. כי אם נעשה הדין מלמטה. אינו נעשה מלמעלה וכו'. ואחר שמכין אותו ברצועת שור וחמור. שהם שני מדות המתחברות לעות אדם בריבו. בזה מתקררות. ואין עושים בו דין. ולכן מכין אותו על חוט השדרה. לפי שכבר אמרו ששדרתו של אדם נעשת נחש אחר שבעים שנה. וזה מצד נחש הקדמוני. בענין שבזה תתבטל הגזירה. וכל זה מרחמי השם. ולכן אמרו במספר ארבעים ולא ארבעים אלא שלשים ותשע. וזהו כי ט"ל אורות טליך. לרמוז כי בתחלה היה אדם זה מקולל בקללת נחש הקדמוני. וזהו תשעה ושלשים שהוא כמו ליט תרגום של ארור. ועתה נהפך לט"ל. בסבת רחמי השם. אחר שזה האיש קבל עונשו כאומרו ונקלה אחיך לעיניך. מיד הוא יקר ומכובד בעיני. כאומרו על בעל תשובה מאשר יקרת בעיני נכבדת. מצד עצמך. ולכן ואתן אדם תחתך. ואמרו אל תקרי אדם אלא אדום. שהשם נותן איש אחר תחתיו לקרר דעתו של מלאך המשחית. וכן הדין בענין המלקות. והוציאו רז"ל שיהיו תשעה ושלשים הכאות. מנין ונקלה אחיך לעיניך שעולה ל"ט. וכן הוציאו שתהיה הרצועה משור וחמור. ממה שסמך מיד לא תחסום שור בדישו וכתיב לא תחרוש בשור ובחמור:
וסמך לכאן כי ישבו אחים יחדו וגו'. להורות ג"כ על רחמי השם על ברואיו. וכמו שענין המלקות הוא לרחם על זה האיש ולבטל מעליו הגזירה. כן הוא ענין הייבום. שאמר ומת אחד מהם. ומזלו גרם שלא נתבטלה הגזרה. ומת בעונו בלא בנים. ורצתה התורה לתת תיקון שלא ידח ממנו נדח. וזכרונו בא לפני השם להרבות זרעו וזכרונו. בסבת אחיו שיבם אשתו. ולא תהיה אשת המת חוצה לאיש זר אלא יבמה יבא עליה. שהוא אח המת. בענין שאח לצרה יולד. והבכור אשר תלד יקום על שם אחיו ולא ימחה שמו בישראל. וכל זה צותה תורה לפדות נפשו מני שחת להלוך בלא בנים. וכמו שאמר בחזקיהו ע"ה כי מת אתה ולא תחיה. כי מת אתה בעוה"ז ולא תחיה לעוה"ב. ולכן רצתה התורה שזה הפדיון יהיה מצד האח. ואח פדה יפדה איש. אחר שהוא אחיו בשרו. והם כמו בשר אחד. ולכן אמרו זקוקה ליבם. שהיא נאחזת בו. ואין צריך קידושין אחרים. ולפעמים יהיה זה הפדיון מצד קרוב כמו שמצינו בבועז שבא לפדות נפש מחלון בלקיחת רות שהיתה אשתו כמו שפירשתי במקומו. ולפי שאפשר שאח המת לא ירצה ליבם לפי שהוא נשוי. כמו שאמר שם פן אשחית את נחלתי שהיא אשתו. רצתה התורה לתת תקון אחר. כמו שאמר ואם לא יחפוץ וגו' ונגשה יבמתו וחלצה נעלו מעל רגלו וירקה בפניו וגו'. והנה בחליצת זה המנעל ג"כ פודה נפשו מני שחת. לפי שנפש המת הולכת נעה ונדה בארץ. ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה. לפי שמת בלא בנים. ולכן צריכה היא לחלוץ זה המנעל. לתת חיים למת. כי המנעל מקומו מקום החיים. כאומרו מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב. ולכן אמרו בענין שבזה המנעל נותנים לו חיים. וזוכה להכנס לפנים ממחיצתו. ולפי שרוח זה המת הולך ומכשכש בתוך מעי אשתו כפעמון. ואינו יכול להפרד משם. לפי שהיא באוות נפשה שאפה רוח המת בקרבה. וכשמתיבמת ונזקקת לאח בעלה ומתעברה. באותו ולד יוצא רוח המת. באופן שבזה הבכור יקום על שם המת. וכשלא רצה ליבם וחולצת נעלו. נותנת לו חיים. ומיד יוצא משם אותו רוח המת. שהיתה נפשו קשורה בנפשו. וכשהיא זורקת הרוק מפיה. מיד יוצא אותו רוח שהיה שם. ועולה למעלה ונכנס למקום החיים. לכן מצוה על כל העומדים שם לומר חלוץ הנעל שלשה פעמים. כי דברי התורה יש בהם סגולה נפלאה. כאומרו תורת ה' תמימה משיבת נפש. למקומה הראוי לה. ומיד באלו הדברים עולה רוחו ונפשו. באלו השלשה עולמות. ובספר צרור הכסף בהלכות ייבום וחליצה הארכתי בזה יותר:
אח"כ אמר כי ינצו אנשים יחדיו וקרבה אשת האחד וגו'. להורות כי כמו שהיבמה מצלת את אישה מיד מכהו בין (בידים) [ביבום] בין בחליצה. והרמז שמצלת אותו מכף מדת הדין שרוצה לעוקרו מן העולם. לפי שאין לו בנים. ובייבום או בחליצה מצלת אותו מיד הדין. כן זאת האשה כשמריבים אלו שני אנשים. רוצית להציל את אישה מיד מכהו. ולהצלתו שלחה ידה והחזיקה במבושיו. וזה גנאי גדול לאשה לאחוז בערות האיש. ובשת גדול לבנות ישראל (ה') המקודשות והצנועות. ולכן וקצותה את כפה לא תחוס עינך. [ואין] לומר אחר שזאת האשה נתכוונה להציל את אישה מיד מכהו ואינה יכולה להצילה בענין אחר. היא פטורה כמו הבן שמכה לאחר כדי להציל אביו. כמוזכר בקמא שהוא פטור. לזה אמר שאין הדין שוה בשניהם. ולכן לא תחוס עינך. ורמז בזה ג"כ כי בענין הייבום וחליצה. לפעמים היבמה אינה רוצה להתיבם עם היבם. לפי שאומרת שאינו הגון לה ונותנת כסף וזהב ליבם. בענין שיאמר לא חפצתי לקחתה. ואין הדבר כן אלא שכופין אותו בשוחד ובממון לומר איני רוצה. ובלבו לא כן יחשוב אלא שאומר בלבו רוצה אני. באופן שבזה זאת האשה החזיקה במבושיו. וכבשה מעיינו של זה היבם. שהיה רוצה לפדות נפש אחיו מני שחת. בהיותו מוליד בן מזאת האשה. בענין שיקרא על שם אחיו. ולא רצה. ולכאורה נראה שהיתה רוצה להציל אישה מיד מכהו. והיתה רוצה להתיבם אלא שלא רצה היבם. וזה לא היה כן אלא שהוא רוצה. והיא אינה רוצה. ולזה וקצותה את כפה. לרמוז שהיא ראויה לעונש. והעונש הוא להפרידה ולקוצצה שלא תתחבר עם בעלה בעולם הנשמות. כמו שאמר הנביא אלכה ואשובה אל אישי הראשון. אבל זאת לא תשוב אל בעלה הראשון. וזהו וקצותה את כפה. ולפי שכל זאת היא בעצת יצר הרע שמחטיא האדם לומר לא חפצתי לקחתה. או שמחטיא לזאת האשה להחזיק במבושיו. לזה סמך לכאן לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה. כי זאת היא עצת יצר הרע שנקרא אבן נגף וצור מכשול. שמפתה האדם לשקר במדות ובמשקלות ולכן לא תשמע אליו. אלא אבן שלימה וצדק יהיה לך. שהוא יצר הטוב שנקרא אבן שלימה. ולא אבן נגף. ובזה יאריכון ימיך. אחר שלא תהיה לך מלחמת יצר הטוב עם יצר הרע. ולא יהיה לבך חלוק. וזהו עושה שלום במרומיו וכו'. כי תועבת ה' אלהיך כל עושה עול. זה רמז על יצר הרע שנקרא תועבה ועול. וכן לא תשמע אליו. והוי זוכר מה שעשה לך עמלק. שהוא רמז על יצר הרע שנקרא עמלק הוא עשו אבי אדום. בדרך בצאתכם ממצרים. כשאמרת היש ה' בקרבנו אם אין. בסבת יצר הרע שהוא תערובת חמץ והוא ערב רב:
לפי שאמר למעלה זכור את אשר עשה לך עמלק. וחתם הפרשה לא תשכח. להורות שזה דבר גדול. ולכן הזהיר עליו בעשה זכור את אשר עשה לך עמלק. ובלא תעשה לא תשכח. וכן אמר זכור בעמלק. כמו שאמר בשבת זכור את יום השבת. ואמרו בשבת זכרהו על היין בכניסתו. שצריך לקדש עליו ולברך בפה. כן צוה בעמלק זכור שנזכור דבר עמלק בפינו. כאומרו במגלה והימים האלה נזכרים ונעשים. נזכרים בפה ונעשים במשתה ושמחה על היין. כמו שנצטוינו בשבת זכרהו על היין. ובמלת זכור הזהיר שנזכרהו ביין בסעודת פורים. והטעם שהשוה עמלק לשבת במלת זכור שנזכר. לרמוז כי כמו שהשבת הוא דבר גדול מורה על חדוש העולם. כן דבר עמלק הוא דבר גדול. שבא כנגד ישראל לאחר ביאתם לארץ. לפי שידע שאמרו תביאמו ותטעמו מקדש ה' כוננו ידיך. ואמרו זה אלי ואנוהו. להורות שתכלית ביאתם היתה לבנות מקדש לכפרת העונות. ולכן בא עמלק כאומרו כי יד על כס יה. שרצה לשים ידו על כסאי שהיא ירושלם. ולעקור לישראל שלא יעלו שם. באופן שרצה לחזור העולם תוהו ובוהו. באבידת ישראל שהם חדוש העולם. כאומרו החדש הזה לכם. ולכן אמר זכור את אשר עשה לך עמלק כמו שאמר בשבת זכור את יום השבת. וכמו שהשבת הוא יום מנוחה רמז לעולם הבא שהוא מנוחה. וכן הוא רמז לימות המשיח שהם מנוחה גמורה בלי עצב ודאגה כמו השבת. כאומרם שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב. שזה רמז לימות המשיח שיהיה העולם חרב מהדברים הראשונים של חרבן וגלות. אלא הכל מנוחה ועסק התורה. כאומרו אותם אלף שנים שעתיד הקב"ה לחדש עולמו צדיקים מה הם עושים. הקב"ה עושה להם כנפים כנשרים ושטים על פני המים. שזה רמז לתורה שנמשלה למים. כן דבר עמלק הוא רמז לימות המשיח. כי אז יתקיים האויב תמו חרבות לנצח וגו'. וה' לעולם ישב במנוחה והשקט. כי כל זמן שזרעו של עמלק קיים. כביכול הקב"ה יש לו צער ומלחמה. כאומרו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ואמרו מדורו של משה עד דורו של שמואל. ומדורו של שמואל עד דורו של מרדכי. ומדורו של מרדכי עד דורו של משיח. ואז אין שטן ואין פגע רע ספו תמו בלהות. ואז יתקיים השקט ובטח עד עולם. שהוא עוה"ב עולמו של משיח. שהוא מנוחה כמו השבת שהוא שביעי ומנוחה. ולכן ענין עמלק הוא דבר גדול בתורתנו ודומה לשבת. ולכן מועד פורים הוא גדול מכל המועדים כמו ששבת גדול מכל מועדים. עד שאמרו בירושלמי כל המועדים בטלים לימות המשיח חוץ מפורים. כתיב הכא וזכרם לא יסוף מזרעם. וכתיב התם קול גדול ולא יסף. וזה לטעם שהזכרתי למעלה. ולכן נאמר בו זכור בפה לא תשכח בלב לעד לעולם. וזכרם לא יסוף מזרעם. וכבר הארכתי בזה במגילת אחשורוש. וכן אמר בעמלק זכור. ובלשון הרע אמר זכור. דכתיב זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים. לרמוז כי עמלק הוא יצר הרע הוא לשון הרע. ויש לנו להשמר ממנו לפי שהוא נושך כנחש. ואינו בא אל האדם פנים בפנים אלא מאחורים. ואינו מתדבק אלא לנחשלים ולחלושים מצד העונות. וזהו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך. ולכן אמר כאן זכור בעמלק ואמר זכור במרים:
